חזון המהפכה הסוציאליסטית יעצור את הידרדרותה של האנושות לברבריות .IV

 

על מנת להדוף את המתקפות הריאקציוניות של המעמד השליט, הפועלים והמדוכאים חייבים להיאבק תחת דגל של חזון שיגן על כל אחת ואחת מן הזכויות הדמוקרטיות ואשר יקשור בין המאבק הזה לצורך להשליך את הקפיטליזם במהפכה. בתור מהפכנים, חברי וחברות ה-RCIT אינם מזלזלים במאבקים למען רפורמות ולהגנה מפני שלילת הזכויות הקיימות. ההפך הוא הנכון, כמעט כל המקרים, סיטואציות מהפכניות מתהוות אך ורק מתוך מאבקים במסגרתם המוני העם מנסים לשמור על זכויותיהם החברתיות והדמוקרטיות כנגד מתקפות המעמד השליט.

 

מכאן, שכל תכנית פעולה מהפכנית עבור התקופה הנוכחית חייבת להתחיל בנושאים הבוערים ביותר של המאבק המעמדי הנוכחי, כלומר ההגנה על הפועלים והמדוכאים מפני המתקפה הקפיטליסטית. תכנית כזאת אינה רשימה של דרישות שאנו קוראים למדינה הקפיטליסטית ליישם, כפי שנוהגים לעשות בירוקרטים פופוליסטים ורפורמיסטים, תוך שהם מתמקדים בקיום משא ומתן בדלתייים סגורות, בחירות ותמרונים פרלמנטריים. במקום זאת, מהפכנים מציבים תכנית פעולה מיליטנטית המתמקדת בדרך בה יש להוביל מאבק מעמדי בלתי-מתפשר ולקדם את הארגון העצמי של הפועלים והמדוכאים.

 

מסיבה זו מהפכנים קוראים למעמד הפועלים ולמדוכאים להיאבק למען האינטרסים שלהם תוך שימוש בכל צורות המאבק המוכתבות על ידי הנסיבות בשטח - החל בהפגנות המוניות, שביתות זמניות וכלליות, תפיסת מפעלים ומוסדות ציבור, ועד להתקוממות חמושה ומלחמת אזרחים. בדומה לכך, בכל המאבקים, מהפכנים יקראו להקמתם של ועדי פעולה של הפועלים, הנוער והמוני העם במקומות העבודה, בשכונות, בכפרים, בבתי הספר ובאוניברסיטאות. יתר על כן, מהפכנים יקראו להקמתן של יחידות הגנה עצמית במטרה להגן על שובתים, מפגינים, מהגרים ופליטים כנגד אלימות המשטרה והכנופיות הפשיסטיות. בסיטואציות של מאבק מעמדי נקודתי, גופים שכאלה עשויים להתרחב כך שועדי פעולה יהפכו למועצות (כפי שקרה עם הקמת הסובייטים ברוסיה ב-1917) שתעניקנה ותקבלנה גיבוי מצד מיליציות פועלים ומיליציות עממיות חמושות.

 

ה-RCIT שירטט את תכנית הפעולה שלו במניפסט הקומוניסטי המהפכני (2012). כעת נסכם את מה שאנו רואים כשאלות החשובות ביותר של השלב הפוליטי הנוכחי ונספק תשובות מהפכניות לכל אחת מהן.

 

למען הגנה על הזכויות הדמוקרטיות! הלאה הבונפרטיזם, המונרכיה והדיקטטורות!

 

המאבק למען זכויות דמוקרטיה הפך לאחד הנושאים החשובים ביותר של העידן הנוכחי של הקפיטליזם הדועך. בהקשר זה, המעמדות השליטים אינם יכולים להימנע מדריסת הזכויות הדמוקרטיות ומן השאיפה להחליף אפילו את הדמוקרטיה הבורגנית המוגבלת בבונפרטיזם קפיטליסטי ודיקטטורה.

 

מאז 2011, המאבק למען זכויות דמוקרטיות הפך לשאגת הקרב של המהפכה הערבית כנגד הדיקטטורות המקומיות. המאבק הזה הפך לחיוני להגנה על הפועלים והמדוכאים מפני הפיכות ממסדיות וצבאיות (הונדורס 2009, פראגוואי 2012, מצרים 2013, תאילנד ובורקינה פאסו 2014, בורונדי 2015, ברזיל ותורכיה 2016). זוהי סוגיה מרכזית גם בסין, שם מעמד הפועלים והאיכרים העניים סובלים מדיכוי מצד הדיקטטורה הסטליניסטית-קפיטליסטית. הסוגיה הפכה לבוערת אף במדינות האימפריאליסטיות המערביות, שם הבורגנות הולכת ומבססת את שלטונה באמצעים בונפרטיסטיים, מעקבים המוניים והרחבת מדינת המשטרה ("מצב החירום" הקבוע בצרפת; שימוש הולך וגובר בצבא לצורך טיפול בבעיות פנים במדינות שונות באירופה וכו'.)

 

ה-RCIT קןרא לחלק המתקדם של מעמד הפועלים להתארגן למאבק למען הגנת כל הזכויות הדמוקרטיות (לדוגמה, זכות השביתה, חופש הביטוי וההתאספות, חופש ההתארגנות הפוליטית והזכות להתאגד בעבודה, הזכות לעשות שימוש בכל אמצעי המדיה והמידע).

 

כמו כן, על מעמד הפועלים להתארגן לפעולה כנגד כל הדיקטטורות, מדינות המשטרה והמעקב החשאי; כנגד העלייה בכוחם של מערכות השיטור והמשפט; כנגד מוסדות הנשיאות, המלוכה ומשטרים מבוססי בונפרטיזם דוגמת חונטות צבאיות, מועצות לבטחון לאומי, וכו'; כנגד השחיתות המובנית בכל ענפי המנגנון הבירוקרטי של המדינה הבורגנית (הן בגרסתם הסמכותנית והן זו ה"דמוקרטית") - אנו קוראים בזאת לטיהור רדיקלי של מגנון המדינה! כל בכירי המדינה ומעשיהם - במיוחד המשטרה, הצבא, המודיעין, האדמיניסטרציה, מערכת המשפט, מנהלי חברות ממשלתיות, וכו' - יפוקחו ויסוננו על ידי מועצות הפועלים והמועצות העממיות!

 

סוציאליסטים מתנגדים למנגנון המנופח של המדינה הבורגנית ותומכים בממשל עצמי מקומי במקומו. על מנת להיאבק במנגנון המדינה הבירוקרטי והמושחת אנו תומכים בזכות לבחור ולהדיח בהצבעה את כל נושאי המשרות הציבוריות.

 

סיסמה מרכזית במאבק למען זכויות דמוקרטיות - לא רק במאבק כנגד דיקטטורות אלא גם במצבים בהם סוגיות דמוקרטיות נמצאות בלבו של משבר פוליטי - היא הקריאה להקמה של אסיפה מכוננת מהפכנית. אסיפה כזו תהווה גוף דמוקרטי-בורגני עם נציגים שנמצאים תחת שליטתם של מי שבחר בהם ואשר אותם מצביעים יכולים גם להדיח אותם. הגיל בו תינתן זכות ההצבעה ייקבע על ידי תנועת הפועלים בכל מדינה. הגיל המינימלי בו ניתן להעסיק אדם וגיל האחריות הפלילית ישמשו קוים מנחים בעניין. תפקידה של אסיפה זו הוא לאפשר דיונים וויכוחים בנושאי חוקה. הכוח המגן של האסיפה המכוננת הזו יורכב ממיליציות פועלים ומיליציות עממיות כנגד כל איום מצד כוחות ריאקציוניים.

 

ה-RCIT מגנה בחריפות את כל הכוחות הרפורמיסטיים והצנטריסטיים אשר מסרבים לנקוט עמדה ברורה בכל הנוגע להגנה על הזכויות הדמוקרטיות; אשר מסרבים להשתתף במאבקים המוניים (אשר בדרך כלל מונהגים על ידי כוחות פופוליסטיים בורגניים או זעיר-בורגניים) כנגד דיקטטורות או כוחות ריאקציה הדוחפים להפיכה. לסוציאליסטים אין ברירה אלא ליישם את טקטיקה החזית המאוחדת - אפילו אם שותפים בה אותם כוחות פופוליסטים בורגנים או זעיר-בורגנים שהם רבי השפעה על ההמונים המתנגדים לכל דיקטטורה (למשל תנועת הצ'אביסטה, מפלגות אסלאמיות דוגמת האחים המוסלמים במצרים, ה-TRT בתאילנד וכו' - במאבק כנגד כוחות הריאקציה ולמען הגנת הזכויות הדמוקרטיות! כל סוג של כיתתיות תחת הכותרת "טהרנות פוליטית," כל סירוב להצטרף למחנה הנאבק קונקרטית כנגד האויב העיקרי במאבק המעמדי, תחת התירוץ "כל הצדדים נושאי אופי בורגני" רק יובילו לבידוד-עצמי ובצדק; אוסף ההתנהגויות הכאילו-אידיאולוגיות הללו אינו אלא מעשה בגידה מובהק כנגד האינטרסים הדמוקרטיים הבסיסיים של מעמד הפועלים והעניים.

 

צורות מבחילות במיוחד של בגידה צנטירסטית מאפיינת את אלה ששיבחו את ההפיכה הצבאית של גנרל א-סיסי במצרים וכינו אותה "מהפכה שנייה" (ה-LIT חסידי מורנו, ה-IMT של אלן וודס, ה-RS/IST חסידי קליף); אלה ששיבחו את תנועת היורומיידן האוקראינית הימנית וכינו אותה "מהפכה דמוקרטית" (למשל ה-FI חסידי מנדל, ה-LIT חסידי מורנו וה-UIT); ואלה התומכים בדיקטטורה הרצחנית של אסד נגד בני עמו (למשל ה-WWP וה-PSL).

 

כל מאבק הנושא אופי של מגננה למען זכויות דמוקרטיות, מטבעו אינו מסוגל אלא להביא לנצחונות זמניים, שכן הקפיטליזם הדועך שואף לחנוק ולבטל את הדמוקרטיה הבורגנית. מסיבה זו, כפי שליאון טרוצקי - מנהיג מהפכת אוקטובר יחד עם לנין ומייסד האינטרנציונל הרביעי - הדגיש בתיאוריית המהפכה המתמדת שלו, כי המהפכה הדמוקרטית תוכל להביא לנצחונות ברי-קיימא רק אם תונהג על ידי מעמד הפועלים אשר ישלב בין המאבק הדמוקרטי עם משימת נישול הבורגנות. במילים אחרות, על מנת לנצח, חובה לשלב את המהפכה הדמוקרטית עם מהפכה סוציאליסטית.

 

הלאה תכניות הצנע, ערעור הבטחון התעסוקתי וההפרטה! נגד "הסכמי הסחר החופשי" של המעצמות הגדולות!

 

ככל שהמשבר הקפיטליסטי מעמיק, הבורגנות אינה יכולה להימנע מהחרפת התקפותיה נגד מעמד הפועלים והעניים; קיצוצים בשכר; "ליברליזציה" של זכויות העובדים (למשל רפורמת חוקי העבודה במקסיקו או חוק אלח'ומרי בצרפת 2016); תמיכה בשעות עבודה "גמישות"; קיצוצים בחינוך ובפנסיה - כל אלה מהוות מתקפות קשות על מעמד הפועלים והזכויות הדמוקרטיות במישור הכלכלי והן מתרחשות על פני כל היבשות.

 

זירה חמה נוספת במאבק המעמדי הכלכלי בימינו היא המשך גל ההפרטות. בניסיונם הנואש למצוא מקורות חדשים להשקעה, הממשלות הבורגניות מוכרות באורח בלתי נלאה את נכסי המדינה לאוליגרכים, לעתים קרובות תמורת שבריר מערכם האמיתי. הדבר מסב נזק משמעותי במיוחד כאשר הוא משפיע על מוצרי יסוד לקיום החברה כמו מים, חשמל, תחבורה וכו'. כאשר שירותים אלה מופרטים, רבים מעובדי המגזר הציבורי מוצאים עצמם מפוטרים, מוצרי יסוד הופכים ליקרים יותר ויותר ובמקביל איכותם הולכת ומידרדרת.

 

זירת מאבק נוספת מתחוללת סביב נסיונתיהם של מונופולים להגדיל את השפעתם על חשבון המדינה והחברה באמצעות הפעלת לוביסטים הפועלים להטלה ויישום של "הסכמי סחר חופשי" כגון: הסכם השותפות הטרנס-פסיפי (TPP) תחת הגמוניה אמריקאית, הסכם השותפות הכלכלית האזורית המקיפה (RCEP) תחת ההגמוניה הסינית, הסכם שותפות ההשקות והמסחר הטרנס-אטלנטי (TTIP) בין ארצות הברית לאיחוד האירופי או ההסכם הכלכלי והמסחרי המקיף (CETA) בין האיחוד האירופי לקנדה. למעשה, הסכמים אילו נועדו אך ורק לחזק את השליטה של תאגידי הענק על העובדים, הצרכנים, מדינות הלאום והרגולציה שלהן.

 

ה-RCIT קורא לחלק המתקדים של מעמד הפועלים להתארגן לפעולה באמצעות האיגודים המקצועיים והתנועות החברתיות כנגד כל סוגי המתקפות הללו באמצעות פעולות המוניות ברחובות. כאשר חברות מקצצות בשכר, מפטרות עובדים או מתכוונות לסגור מפעלים ולהמשיך הלאה, אנו תובעים לפתוח את ספרי החשבונות ולהלאים את המיזמים תחת שליטת הפועלים. אנו קוראים לקצץ בכמות שעות העבודה וליזום פרוייקטים של עבודות ציבוריות כך שלכולם תהיה הזדמנות למצוא עבודה, לעבוד פחות תוך שמירה על רמת השכר. רפורמות כאלה ניתן בקלות לממן באמצעות העלאה מאסיבית של שיעור המס על העשירים ובאמצעות נישול הסופר-עשירים.

 

האדמות לאיכרים! לא לגזל האדמות של תאגידי הענק הבינלאומיים!

 

אותו תהליך של מונופוליזציה שאנו עדים לו בתעשייה ובמגזר השירותים מתרחש גם בתחום החקלאות. בזמן ש-328 מיליון מתוך 450 מיליון חוות (85%) מעובדות על ידי חקלאים קטנים, הם שולטים על פחות ממחצית מהאדמות המעובדות דרך קבע. השאר נשטל בידי אליטה מצומצמת של תאגידים חקלאיים, בעלי אדמות גדולים וחקלאים בקנה מידה בינוני. במשך עשרות בשנים יותר ויותר איכרים קטנים נאלצו על ידי הממשלות שלהם לזנוח קיום חקלאי מגוון, כמעט בר קיימא לחלוטין ולעבור לגדל גידולים רק מהסוג שאפשר להמיר למזומנים. בעשרות מיליוני מקרים בכל רחבי העולם, הדבר הביא לכך שהחקלאים הקטנים נמחצו תחת חובות שלא היו מסוגלים לשלם באמצעות ההכנסות הזעומות ממכירת סוג הגידול האחד שלהם שמחירו נקבע ברמה הגלובלית. בסופו של דבר איכרים אלה נדחקו לעוני מרוד, או גרוע מכך, נאלצו למכור את אדמותיהם ולהגר למרכזים העירוניים שם הם העבירו את שארית חייהם בתעסוקה ארעית וסופר-נצלנית. אם לקחת דוגמה אחת בלבד: בהודו, בשנים 2005 עד 2014, יותר מ-250 אלף איכרים קטנים התאבדו בשל החובות שלהם לתאגיד מונסנטו, אשר נוצרו כתוצאה מרכישת זרעים ודשנים מהונדסים גנטית. קל לראות כי בעשורים האחרונים, הפרולטריזציה שנכפתה על האיכרות באנגליה של ראשית המהפכה התעשייתית, ממשיכה להתקיים בדרום הגלובלי בקנה מידה רחב לאין שיעור. כמובן שהמנצחים הגדולים במשחק הזה הם תאגידי הענק בתחום החקלאות ובעלי האדמות הגדולים הזוללים את האדמות הנטושות ומשלשלים את הרווחים הנוספים לכיסם. המגמה הזאת של המונופוליזציה של האדמות רק גוברת לאחרונה בגל של גזל אדמות מצד תאגידי ענק בינלאומיים שמרכזם בארצות הברית, האיחודי האירופי או סין. הם קונים שטחי אדמה עצומים ונפטרים מהאיכרים - לעתים קרובות בסיוע המשטרה וביריונים חמושים להשכרה.

 

אלה הם גורמים מרכזיים המסבירים מדוע מיליונים של אנשים נאלצים להימלט מבתיהם ולהצטרף לעניי הערים או שהופכים למהגרים ופליטים במדינות האימפריאליסטיות העשירות.

 

עניי הערים הם בעל הברית החשוב ביותר של מעמד הפועלים. לפיכך, ה-RCIT קורא לחלק המתקדם של מעמד הפועלים לתמוך בהתלהבות במאבקם של האיכרים העניים אליו מתלוות הסיסמאות: "למען נישולם של בעלי האמדות הגדולים, ארגוני הדת והתאגידים!" "יולאמו האדום תחת שליטת הפועלים והאיכרים העניים!" "האדמה שייכת לאלה המעבדים אותה!" "ההחלטה בדבר החלוקה והשימוש באדמות שמורה רק לועדי הפעולה הדמוקרטיים המקומיים המייצגים את האיכרים העניים והאיכרים מחוסרי האדמות!" "כן לקואופרטיבים חקלאיים חופשיים וכן ליצירת יחידות יצור גדולות יותר מטעם המדינה!" "יבוטלו החובות ודמי השכירות של האיכרים!" "הלוואות ללא ריבית לחקלאים הקטנים!"

 

* למען נישול בעלי האדמות הגדולים, הכנסיות והטייקונים הבינלאומיים!

 

* למען הלאמת האדמות תחת שליטת הפועלים והאיכרים!

 

* האדמה שייכת למעבדים אותה!

 

* רק לועדי פעולה דמוקרטיים מקומיים המייצגים את העניים והאיכרים מחוסרי האדמות הזכות להכריע בסוגיית החלוקה והשימוש באדמות!

 

* למען קידום קואופרטיבים חקלאיים וולונטריים והקמת יחידות יצור גדולות יותר של המדינה!

 

* למען שמיטת החובות וביטול דמי השכירות לאיכרים!

 

* למען מתן הלוואות ללא ריבית לאיכרים!

 

ברוח אותם דברים, אנו קוראים לתמוך בעניי הערים ורוכלי הרחוב במטרה לשלב אותה במאבק המעמדי נגד הבנקים והמונופולים.

 

למען נצחון מאבק העמים המדוכאים כנגד התוקפנות האימפריאליסטית

 

בתקופה זו של דעיכת הקפיטליזם אין מנוס מפני העמקת הדיכוי של המעצמות האימפריאליסטיות הגדולות נגד העמים המוחלשים מבחינה פוליטית בכלל והעמקת הסופר-ניצול של המדינות הסמי-קולוניאליות בפרט. זה מה שעומד ברקע החרפת התוקפנות הצבאית של ארצות הברית, האיחוד האירופי או רוסיה לה אנו עדים בשנים האחרונות.

 

דוגמאות לתוקפנות זו ניתן למצוא בהתקפות נאט"ו באפגניסטן, סוריה ועיראק; המעורבות הצבאית הרוסית בסוריה ורצח העם שרוסיה ביצעה בעם הצ'צ'ני; המעורבות הצרפתית במאלי והרפובליקה של מרכז אפריקה; ומלחמות הדיכוי והטיהור האתני המתמשכות של ישראל כנגד העם הפלסטיני. סין גם היא שולחת עוד ועוד חיילים אל מחוץ לגבולותיה (למשל לדרום סודן) ומאיימת על מדינות סמי-קולוניאליות כמו ויטנאם. דוגמה נוספת לתוקפנות אימפריאליסטית היא האיומים המשוגרים כלפי צפון קוריאה מצד האימפריאליזם האמריקאי ובעל הברית שלו בקוריאה הדרומית.

 

בהזדמנויות שונות המעצמות הגדולות תאפשרנה לקבלני המשנה שלה לבצע את העבודה השחורה של דיכוי התקוממויות של עמים מרדניים. לדוגמה, כוח המשימה של האיחוד האפריקאי לסומליה אשר מנסה למחוץ את המרד המזוין של מיליציות אלשבאב האיסלאמיסטיות או הפשיטה של צבא מאלי באזור אזאוואד. כמו כן, אנו עדים למתקפה הסעודית כנגד העם התימני.

 

בכל המקרים האלה מחובתם הבלתי מתפשרת של המהפכנים להיאבק כנגד התוקפנות האימפריאליסטית. בעוד התכתשויות צבאיות אלה הן ביטוי של מלחמות התוקפנות הבלתי-מוצדקות מן הצד האימפריאליסטי, הרי שעבור העמים המדוכאים מדובר במלחמות מגן בלבד. מכאן שה-RCIT קןרא לכל הסוציאליסטים לעמוד באופן שאינו משתמש לשתי פנים לצד תבוסה למעצמות הגדולות או בעלי בריתן המקומיים ולמען נצחונם הצבאי של העמים המדוכאים. מתוך יישום טקטיקת החזרית האנטי-אימפריאליסטית כפי שנוסחה על ידי האינטרנציונל הקומוניסטי ב-1923-1919, אנו מצדדים באלו המציבים התנגדות ממשית לפולשים האימפריאליסטיים ללא כל קשר לעובדה שההנהגה שלהם איננה מהפכנית. אנו עושים זאת תוך שאנו מונעים כל תמיכה פוליטית בלאומנים, באסלאמיסטים או בכוחות סטליניסטיים.

 

אנו מגנים את כל אותם כוחות צנטריסטיים אשר נמנעים מתמיכה במאבקיהם של עמים מדוכאים כנגד המעצמות האימפריאליסטיות תוך שהם מתרצים זאת בכך שההנהגה שלהם איננה מהפכנית (לדוגמא ה-CWI של פיטר טאפ, ה-IMT של אלן וודס, הלמברטיסטים כמו גם המנדליסטים של ה-NPA). יש המרחיקים לכת, דוגמת ה-CWI, אשר חבריה תומכים אפילו בקיומה של מדינת מתנחלים-מתיישבים ציונית תחת הסיסמה - ישראל "סוציאליסטית".

 

באופן טבעי, מהפכנים מתנגדים לארגון המדינה האסלאמית הריאקציוני המבוסס על האידיאולוגיה הסלפית המתאפיינת ב-תכּפיר (האשמת מוסלמים ומונותאיסטים אחרים, אשר אינם מצייתים לפרשנות הספציפית של הקבוצה, בכפירה - ב.ה.). קבוצה זו מהווה כלא קונטר-מהפכני - היא מלבה שנאה כיתתית ופילוג בין תושבי המדינות המוסלמיות ובכך שהיא מבצעת פעולות טרור כנגד אזרחים, מספקת תירוצים עבור המעצמות האימפריאליסטיות להמשיך במלחמות התוקפנות שלהן במזרח התיכון. בעוד אנו נגן על ארגון המדינה האסלאמית בכל עימות ישיר מול המעצמות האימפריאליסטיות, אנו תומכים במאבקם של המורדים הסורים לחסל את הסרטן הזה עד אחרון גרורותיו.

 

מיליטריזם והעימות הבין-אימפריאליסטי בין המעצמות הגדולות

 

תהליך שקיעת השיטה הקפיטליסטית מביא להחרפה ביריבות שבין המעצמות הגדולות (ארצות הברית, האיחוד האירופי, יפן, סין ורוסיה). כתוצאה מכך, אנו עדים למספר הולך וגובר של התכתשויות בין המעצמות המתחרות על אזורי השפעה (אוקראינה, סוריה, מזרח אסיה וכו'). ביטוי אחר של יריבות זו הם הפרויקטים השונים שיוזמת ארצות הברית (דוגמת הסכמי "סחר חופשי" למיניהם) כמו גם יריבותיה מן המזרח - סין ורוסיה - אשר מגבירות את מאמציהן לאתגר את ההגמוניה הישנה של האימפריאליזם המערבי (סין השקיעה למשל בחפירת תעלה בניקרגואה; מדינות ה-BRICS הקימו את הבנק החדש לפיתוח כאלטרנטיבה לבנק העולמי ולקרן המטבע הבינלאומית הנשלטות בידי ארצות הברית והאיחוד האירופי; הניסיון הרוסי-סיני להגדיל את היקף המסחר ברובל ויואן וכו'). ביטוי נוסף של היריבות המתעצמת הזו הן הסנקציות שהטילו ארצות הברית והאיחוד האירופי כנגד רוסיה בזמן מלחמת האזרחים באוקראינה. בתקופת השקיעה של הקפיטליזם אין מנוס מהחרפת הירבות הזו יותר ויותר. על מעמד הפועלים לחסל את המעצמות הגדולות בזמן באמצעות מהפכה סוציאליסטית עולמית, אחרת האנושות עומדת בפני סכנת מלחמת עולם שלישית.

 

אלא שמי שהולך ונוטל לעצמו את הנהגת מעמד הפועלים במציאות זו של יריבות בין-אימפריאליסטית, הם זרמים שונים של סוציאל-אימפריאליזם אשר אינם שונים בהרבה מאלה של 1914 ואילך. בתקופה הנוכחית, הסירוב להכיר בקיומם של כוחות אימפריאליסטיים שונים ומנוגדים (כלומר, התעלמות מעלייתן של סין ורוסיה כמעצמות-על) או הסירוב לנקוט במדיניות התומכת בתבוסה לכל המדינות האימפריאליסטיות, כופים על כל ארגון המכנה עצמו סוציאליסטי התברברות פוליטית חסרת כיוון. למעשה, הכוחות הבירוקרטיים הפופוליסטיים והרפורמיסטיים, כמו גם אגפים נרחבים של הצנטריזם, מנווטים את עצמם, אם בגלוי אם בהיחבא, לפי המצפן של מעצמה זו או אחרת. אנו מזהים שלושה זרמים שונים בקרב אותם ארגונים רביזיוניסטיים:

 

1) כוחות פרו-מערביים סוציאל-אימפריאליסטיים וסוציאל-פציפיסטיים, המושפעים על ידי מעצמות העל הותיקות המערביות, אם באמצעות תמיכה גלויה במלחמותיהן, אם באמצעות עמדה פציפיסטית או כזו המסרבת לתמוך בהתנגדות חמושה כנגדן (כגון ביחס לאפגניסטן, עיראק, מאלי ועזה). בין כוחות אלה אנו מונים את הסוציאל-דמוקרטים המערביים, סטליניסטים (לשעבר) (למשל מפלגת השמאל האירופית) וכמו כן גם מספר צנטריסטים-ימנים.

 

2) כוחות פרו-מזרחיים סוציאל-אימפריאליסטיים וסוציאל-פציפיסטיים, התומכים בגלוי או בהיחבא במעצמות האימפריאליסטיות העולות במזרח (למשל מעודדים את המעורבות הצבאית של רוסיה באוקראינה וסוריה ואת התוקפנות הסינית במזרח אסיה) או שהם תומכים בלוויינים הריאקציוניים כשהם עומדים מול התקוממות עממית (למשל אסד בסוריה). בין כוחות אלה אנו מונים רבות ממפלגות זרם ה-קסטרו-צ'אביסטה באמריקה הלטינית, מפלגות סטליניסטיות (דוגמת ה-KPRF ברוסיה, ה-(CPI(M בהודו), כמו גם מספר קבוצות צנטריסטיות.

 

3) זרם בולט פחות, מורכב ברובו מכיתות צנטריסטיות, הוא זרם ה-אקונומיסטים האימפריאליסטים, אשר מוכנים להכיר במרכיב האימפריאליסטי הן של המחנה האימפריאליסטי המערבי והן של זה המזרחי, אולם הם מסרבים להבין את אופי התנועות וההתקוממויות הלאומיות והדמוקרטיות המוצדקות שמספרן הולך ועולה. כתוצאה מכך, הם נוטים להימנע מלקחת צד בזמן מהפכות דמוקרטיות ומאבקים אנטי-אימפריאליסטיים בטענה שמדובר ב"קונפליקטים בין לווייני האימפריאליזם."

 

רק האינטרנציונליסטים הפרולטריים - שעל שורותיהם נמנה ה-RCIT - נוקטים בגישה עקבית ובלתי מתפשרת כנגד כל המעצמות האימפריאליסטיות על בסיס המצע הבולשביקי ביחס למדיניות "התבוסה המהפכנית." אנו אומרים: הלאה כל מעצמות העל האימפריאליסטיות - ארצות הברית, האיחוד האירופי, יפן, סין ורוסיה! בכל התנגשות פוליטית, כלכלית או צברית בין המעצמות הללו, על תנועת הפועלים להימנע מכל תמיכה בכל צד שהוא. במקום זאת עליה להצהיר: האויב נמצא בבית! לא לסקנציות אימפריאליסטיות אשר אינן אלא כלי-מלחמה כלכלי!

 

בעוד אנו מתנגדים לצבאות הבורגניים לסוגיהם ונאבקים להחלפתם במיליציות פועלים ומיליציות עממיות, אנו מתנגדים להחלפתם של צבאות החובה בצבאות מקצועיים, משום שמדובר בצעד לקראת יצירתו של צבא הכנוע אף יותר לאינטרסים של המעמד השליט הבורגני.

 

במקביל לכך, אינטרנציונליסטים פרולטריים תומכים בכל התנועות הלאומיות והדמוקרטיות של ההמונים המדוכאים, בו בזמן שאנו נאבקים כנגד כל התערבות אימפריאליסטית ולמען חזון של עצמאות מעמד הפועלים ומהפכה סוציאליסטית.

 

להגנת המיעוטים כנגד דיכוי לאומי

 

החשיבות העולה של השאלה הדמוקרטית משתקפת גם כן בעלייה במספר המאבקים כנגד דיכוי לאומי ואתני של מיעוטים. מאבקים רבי משמעות של עמים מדוכאים התרחשו הן במדינות אימפריאליסטיות (דוגמת הקטלאנים והבאסקים בספרד, האירים בבריטניה, הצ'צ'נים ברוסיה, האויגורים והטיבטים בסין) והן במדינות הסמי-קולוניאליות (דוגמת הפלסטינים, הכורדים, הטמילים בסרילנקה, הקשמירים בהודות וכו'). כמו כן, קבוצות אתניות רבות סובלות מדיכוי הולך ומחריף (האוגוני וה-איג'אוו בדלתא של הניג'ר, העמים הילידים בדרום וצפון אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד). הרדיפה הברוטאלית ממנה סובלת הקהילה השחורה בארצות הברית היא רק דוגמה נוספת לכך שהגזענות והדיכוי הלאומי נמצאים במגמת עלייה.

 

וכן, נציין גם את עלייתם של מיעוטים המורכבים ממהגרים ברוב המדינות האימפריאליסטיות (כמו גם במדינות המפרץ הפרסי) אשר ברובם המכריע סובלים מדיכוי לאומי ומשתייכים למעמד הפועלים הסובל מסופר-ניצול כלכלי (למרות שאובייקטיבית מדובר בשכבה הנמוכה של הבורגנות הזעירה). בעשור האחרון, אסלאמופוביה הפכה לצורה אכזרית במיוחד של גזענות.

 

ה-RCIT שואף לאחדות ההדוקה ביותר בין הפועלים והמדוכאים מכל העמים והדתות. אולם מטרה זו היא בלתי-אפשרית להשגה כאשר מתעקשים להתעלם מדיכוי לאומי קיים או באמצעות קריאה מופשטת ל"אחדות מעמדית." משימה זו תהיה ברת השגה רק אם המהפכנים יכירו בדיכוי ויאבקו למען שוויון מלא לקבוצות המדוכאות.

 

לפיכך, ה-RCIT קורא לכוחות המתקדמים של מעמד הפועלים להתנגד לכל צורות השוביניזם הלאומני, כפיית ההתערות בחברה ועוד, וליישם את חזון השוויון המהפכני. סוציאליסטים יגנו ללא-תנאי על זכות ההגדרה העצמית הלאומית  לכל העמים המדוכאים. על  הסוציאליסטים לתמוך במאבק למען שוויון מלא (שוויון לשפות ילידיות, שוויון זכויות אזרחי, שוויון בשכר וכו'), ממשל-עצמי מקומי ואוטונומיה טריטוריאלית. כל אימת שעם מדוכא מבקש לו מדינה עצמאית, על סוציאליסטים לתמוך בדרישה זו.

 

המאבק העולמי למען שוויון מהפכני למהגרים אינו סובל שום צורה של הזדנבות אופורטוניסטית לשוביניזם הלאומני בתוך תנועת הפועלים. מסיבה זו אנו מגנים את הצנטריסטים הבריטים אשר תמכו בשביתה ב-2009 תחת הסיסמה השוביניסטית-לאומנית "משרות בריטיות לפועלים בריטים", אשר הוקיעו את ההתקוממות באוגוסט 2011, ואשר התנגדו לקריאה "למען גבול-פתוח למהגרים"  בפני המהגרים (דוגמת ה-CWI וה-IMT).

 

המאבק לחיסול האלימות נגד נשים

 

החרפתן של הסתירות הבין-מעמדיות מובילה באורח בלתי נמנע להסלמה בדיכוי כנגד נשים. הביטוי הבולט והברוטאלי ביותר של דיכוי זה הוא האלימות הרווחת כנגד נשים ובכלל זה אונס ורצח. אלימות נגד נשים בין אם בתוך או מחוץ לתא המשפחתי, תרבות משגשגת של החפצת נשים, המספקת תירוצים להתנהגות אגרסיבית של גברים עד לכדי אינוס, תעשיית המין בה נשים חשופות לתנאים מחפירים ועוד, הם חלק מהמערכת החברתית המעמיקה את דיכוי האישה.

 

אמדנים רשמיים מעריכים כי 66 אלף נשים בשנה נרצחות באלימות בכל רחבי העולם - ואנו בטוחים כי המספרים האמיתיים גבוהים בהרבה. בסיודאד חוארס, עיר בגבול מקסיקו-ארצות הברית, בלבד נרצחות מאות נשים בכל שנה. על פי מספר אמדנים כ-25 אלף נשואות טריות נרצחות או שנגרמת להן נכות בכל שנה בהודו כתוצאה מאלימות סביב סוגיות נדוניה. לכך ניתן להוסיף את מה שמכונה "רצח על רקע כבוד…" של נשים בארצות המתאפיינות בתרבות פטריארכלית חזקה.

 

ה-RCIT תומך בעריכת מסעות הסברה ופעולה מצד ארגוני הפועלים והארגונים העממיים ההמוניים במאבק בכל צורות האלימות כנגד נשים. עלינו לייצר אקלים חברתי ובו "הכבוד" של מי שמבצע או אפילו תומך במעשי אלימות כנגד נשים ייפגע משמעותית. אנו רואים הכרח בהקמתן של יחידות הגנה עצמית של הפועלים והעניים להגנת נשים מפני אלימות. יחידות אלה תורכבנה מנשים ותנוהלנה על ידן, אך גם תאפרשנה לגברים התומכים במאבק להתלוות אליהן.

 

כמו כן, על תנועות הפועלים והתנועות העממיות להיאבק למען פרויקטים של עבודות ציבוריות במטרה לאפשר לנשים ליהנות מתעסוקה מלאה בשכר שווה, כמו גם יצירתן של תכניות מקיפות לטיפול בילדים במטרה להבטיח שילוב מלא של נשים בעולם העבודה.

 

דיכוי נשים הינו מרכיב מובנה בחברה המעמדית ולכן הוא מעוגן היטב בשיטה הקפיטליסטית. כתוצאה מכך, נשות מעמד הפועלים, עניי הערים והאיכרות הענייה מושפעות לרעה הרבה יותר מדיכוי חברתי מאשר נשות הבורגנות או מעמד הביניים. מאותה סיבה, חיסול מוחלט של דיכוי הנשים ייתכן רק באמצעות חיסול מהפכני של מערכת הדיכוי המעמדית. מכאן, שה-RCIT קורא להקמתה של תנועת נשים מהפכנית כחלק מן המאבק הפרולטרי לשחרור מעמדי.

 

הקפיטליזם ושינויי האקלים

 

הקפיטליזם השוקע מאיים להשמיד את תנאי המחיה הטבעיים של רוב האנושות ועלול להביא לכך שהכוכב עליו אנו חיים יהפוך לבלתי ראוי לקיום אנושי. בניגוד לארגונים הסביבתיים השונים של הבורגנות הזעירה, סוציאליסטים רואים באסונות האקלים סוגייה מעמדית. ניתן לנצח במאבק זה רק באמצעות מאבק מעמד הפועלים והשכבות העממיות כנגד מעצמות העל והמונופולים שלהן.

 

הגורמים שעומדים מאחורי הרס הסביבה הם התאגידים העולמיים של המדינות האימפריאליסטיות ובמיוחד אלה של ארצות הברית (אשר מייצרת לבדה 25% מסך גזי החממה!), האיחוד האירופי, יפן ומעצמת העל העולה - סין. בריטניה, לדוגמה, מייצרת פי עשרה יותר פחמן דו חמצני לאדם מאשר הודו. מנגד, שלושת מיליארדי האנשים העניים ביותר בעולם אינם תורמים כמעט דבר להתחממות הגלובלית.

 

כמובן שאפילו השליטים של ימינו מדברים על הצורך לגלגל לאחור את שינויי האקלים. אולם מדובר בברבורי סרק. כשלונותיו של פרוטוקול קיוטו וועידת האקלים בקופנהאגן מוכיחות באופן ברור כי הקפיטליסטים וממשלותיהם אינם מסוגלים ואינם מעוניינים לעצור את שינויי האקלים בגלל ההשלכות השליליות שיהיו לכך על רווחי התאגידים הקפיטליסטיים.

 

רק שינוי רדיקלי מהפכני של מדיניות האנרגיה והסביבה יכול להציל את הכוכב שלנו ואת עתידנו. במקום לתלות תקוות שווא בממשלות הקפיטליסטיות וב"ועידות" שלהן, ה-RCIT קורא להקמתה של תנועה המונית גלובלית למאבק למען תכנית חירום עולמית למלחמה בשינויי האקלים. תכנית זו תכלול צעדי חירום דוגמת מהפכה במדיניות האנרגיה והתחבורה ולמען חיסול הדרגתי של השימוש באנרגיה מבוססת דלקים מאובנים ואנרגיה גרעינית תוך שימוש בפרויקטים של עבודות ציבוריות. יתר על כן, אנו קוראים להקצבת משאבים למען מחקר מקיף ביחס לשימוש בהפקת אנרגיה ממקורות חלופיים דוגמת רוח, גיאות ושפל ואנרגיית השמש כמו כן תכנית ייעור-מחדש כלל-עולמית! על תנועת הפועלים להיאבק למען הלאמה תחת שליטת הפועלים של כל חברות האנרגיה וכל החברות האחראיות לאספקת מוצרי יסוד דוגמת מים ומוצרים חקלאיים כמו גם חברות התעופה, התעבורה הימית ומסילות הברזל.

 

על המאבק למען רפורמות סביבתיות הכרחיות לקשור עצמו למאבק לחיסול הקפיטליזם, משום שרק כך ניתן להבטיח כי תכניות חירום אלה ייושמו באופן מלא וקבוע.

 

הקריאה להקמת ממשלת פועלים ואיכרים עניים מול הקריאה להקמת "ממשלת שמאל"

 

הפועלים והמדוכאים אינם יכולים להינצל מן הגיהנום הקפיטליסטי עלי אדמות מבלי לתפוס את מושכות השלטון מידי המעמד השליט. מסיבה זו, המשימה העיקרית של מעמד הפועלים היא להיאבק למען ממשלה מטעם עצמו, ממשלה שתפרוץ את הדרך לסוציאליזם.

 

מספר ארגונים פופוליסטיים-שמאליים, רפורמיסטיים וצנטריסטיים קוראים להקמת "ממשלת שמאל" כסיסמה אסטרטגית במאבק לשחרור מעמדי. לעומתם ה-RCIT קורא ליישם את טקטיקה החזית המאוחדת ביחס למפלגות הפופוליסטיות והרפורמיסטיות של מעמד הפועלים - כולל בשדה האלקטורלי, כמו גם אימוץ הסיסמאות הקשורות במדיניות הממשלה - אנו מזהירים כנגד פיזור האשליות ביחד לאסטרטגיה להקמת "ממשלת שמאל". כפי שהתברר מן ההיסטוריה של תקופתנו, כל אותן ממשלות "שמאל" "מתקדמות" לא רק שסירבו לשבור מן הקפיטליזם, אלא אפילו כשלו בניסיון למנוע מן המדינות שלהן מלהפוך לקורבנות למיתון העמוק שנבע מן השקיעה של הקפיטליזם. לדוגמה - פשיטת הרגל הפוליטית של ממשלת דילמה רוסף בברזיל תחת הנהגת מפלגת ה-PT, ממשלת מדורו בוונצואלה, ממשלת סיריזה ביוון. כל הממשלות הללו הן למעשה ממשלות בורגניות-פופוליסטיות או ממשלות חזית-עממית אשר מותירות את הכוח וההון בידי המעמד הקפיטליסטי ואשר כובלות את מעמד הפועלים והמדוכאים לשליטת הבורגנות.

 

אין משמעות הדבר כי על מהפכנים להימנע מיישום טקטיקת החזית המאוחדת כלפי מפלגות הנוטלות חלק בממשלות חזית-עממית מסוג זה ואשר נהנות מבסיס חזק במעמד הפועלים והמדוכאים. במקום זאת, ה-RCIT מגן על ממשלות אלה מפני כל ניסיון הפיכה צבאית מימין או מצד האימפריאליזם. אנו קוראים לארגוני מעמד הפועלים וארגוני השכבות העממיות לשבור מן הכוחות הבורגניים-בגלוי היושבים בממשלות אלה וליצור ממשלות משלהם (כפי שהבולשביקים קראו למנשביקים ולסוציאל-מהפכנים לשבור מן הקדטים ב-1917).

 

כמו כן, ה-RCIT תומך בהענקת תמיכה פוליטית ביקורתית במפלגות פועלים רפורמיסטיות או - במדינות סמי-קולוניאליות - מפלגות פופוליסטיות זעיר-בורגניות בתנאי שהן נהנות מתמיכה משמעותית מצד מעמד הפועלים והמדוכאים.

 

אלא שעל כל הדרישות הללו והתמיכה הביקורתית לבוא יחד עם אזהרה ברורה כנגד הבגידה הוודאית של הנהגת המפלגות הרפורמיסטיות והפופוליסטיות הללו בהמשך הדרך.

 

אנו אומרים באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הדרך היחידה קדימה היא יצירתה של ממשלת פועלים בברית עם השכבות הסמי-פרולטריות והשכבה הענייה בקרב הבורגנות הזעירה העירונית והכפרית. כמובן שאופן יישומה של סיסמה זו יותאם לתנאי השטח החברתיים בכל מדינה ומדינה. ממשלה מסוג זה תתבסס על ועדי פעולה של הפועלים, האיכרים והעניים כמו גם על מיליציות עממיות חמושות. כל נציגי ועדי הפעולה יהיו נבחרים ישירות על ידי מעמד הפועלים וניתן יהיה להחליפם בכל עת באותה שיטה. משכורתם של הנציגים לא תעלה משכרו של הפועל המיומן הממוצע!

 

ממשלת פועלים אמיתית מסוג זה תפנה מיידית למשימת נישול המעמד הקפיטליסטי כמו גם ריסוק מנגנון הדיכוי של המדינה הבורגנית באמצעות מיליציות פועלים ומיליציות עממיות.

 

במילים אחרות, המאבק למען ממשלת פועלים והשכבות העממיות קשורה באופן בל יינתק למאבק למען המהפכה הסוציאליסטית.

 

למען נישול הבורגנות - למען מהפכה סוציאליסטית!

 

בעוד מעמד הפועלים מסוגל להגיע לנצחונות זמניים, במידה שהוא מנצל עד תום את משקל כוחו החברתי במסגרת המאבק המעמדי, תהיה זו אשלייה הרת אסון להאמין כי רפורמות מסוג זה תהיינה ברות קיימא כל עוד המעמד הקפיטליסטי שולט באמצעי היצור. כל רפורמה ארוכת טווח, ואף יותר מכך, כל מבצע הגנה מוצלח על הישגי העבר, הוא אשליה מופרכת אפילו יותר בתקופת השקיעה של הקפיטליזם.

 

הדרך היחידה קדימה היא לקרוע את השליטה על אמצעי הייצור ואת השליטה על מנגנון המדינה מידי הבורגנות. זו הסיבה שה-RCIT מבין את המאבק למען ממשלת פועלים והשכבות העממיות כטקטיקה הכפופה למטרה האסטרטגית: מהפכה סוציאליסטית.

 

על המאבק למען ממשלת פועלים להתנהל בד בבד עם המאבק למען הלאמת הבנקים והתמזגותם לכדי בנק מרכזי אחד כמו גם הלאמתן של החברות הגדולות, ארגוני סחר ושינוע סחורות בקנה מידה גדול, ומגזר הבריאות, חינוך ותקשורת ללא כל פיצוי ותחת שליטת העובדים. כמו כן, על הפועלים להיאבק למען נישולם של הסופר-עשירים, למען חיסולו של שוק המניות, כמו גם החלתו של מונופול על סחר החוץ.

 

לעומת האשליות שמפיצים הסוציאל-דמוקרטים השמאליים, הסטליניסטים והצנטריסטים השונים (דוגמת ה-CWI וה-IMT), המעבר לסוציאליזם אינו יכול להתרחש באמצעות בחירות פרלמנטריות או באופן הדרגתי ונטול אלימות. הניסיון ההיסטורי כולו מוכיח זאת - מהפכות סוציאליסטיות מוצלחות כמו זו ברוסיה בשנים 1921-1917, מהפכות סוציאליסטיות בירוקרטיות (קובה 1961-1959, סין 1949-1945), מהפכות דמוקרטיות חלקיות (ניקרגואה או איראן ב-1979), ואפילו מהפכות שנתקעו כמו מלחמת האזרחים בספרד 1939-1936, צ'ילה 1973, מהפכות האביב הערבי מאז 2011 וכו'. בכל המקרים לעיל המעמד השליט הראה כי לעולם אין בכוונתו לוותר על השלטון בדרכי שלום. מעמד הפועלים והמדוכאים יכול לקחת את השלטון ולהשליך את הקפיטליזם רק אם יארגן את עצמו - תחת הנהגתה של מפלגה מהפכנית - לכדי מיליציות עממיות ויכין את עצמו להתקוממות חמושה, מלחמת אזרחים והדיקטטורה של הפרולטריון כאמצעי היחידי שיבטיח תנועה קדימה של המאבק לשחרור מעמדי.