משבר ההנהגה ומלאכת בנייתה של מפלגה מהפכנית עולמית .V

 

המשימה המרכזית בתקופה שלפנינו היא להתגבר על משבר ההנהגה העמוק. ההתפתחות האובייקטיבית של הקפיטליזם - שקיעתו וטבעו רווי המשברים - בוודאי יסייע להמונים להשתכנע בפשיטת הרגל של השיטה הזו ובצורך להשליך ולהחליף אותה. אולם, על מנת לסייע להמונים בתהליך זה, על החלק המתקדם של מעמד הפועלים לפעול ליישום תכנית דרישות המעבר אשר תבנה את הגשר בין מאבקי היום יום והרמת התודעה הנוכחית של ההמונים לבין המשימה האסטרגית - מהפכה סוציאליסטית. מסיבה זו על מהפכנים לשלב כל הזמן תעמולה למען חזון זה עם פעילות פוליטית המונית לדוגמה ולמופת תוך ישום טקטיקת החזית המאוחדת ביחס לארגונים ההמוניים של הפועלים והמדוכאים.

 

הקריסה הארגונית ומשבר החזון של האינטרנציונל הרביעי הטרוצקיסטי ב-1952-1948 יצרה הפרעה בהמשכיות המהפכנית  מימי מרקס ואנגלס בהנהגת הליגה הקומוניסטית, עבור באינטרנציונל השני עד 1914, האינטרנציונל הקומוניסטי של לנין ועד האינטרנציונל הרביעי של טרוצקי. כיום, כוחות קטנים דוגמת ה-RCIT אוחזים בקצה החוט של ההמשכיות המהפכנית תוך שהם נאבקים למען בנייתה של מפלגה מהפכנית עולמית. מפלגה כזו תוקם זו הפעם החמישית על ידי מעמד הפועלים. מסיבה זו אנו מכנים את המפלגה הזו - האינטרנציונל החמישי.

 

מכל מקום, ישנם מכשולים עצומים בדרך לבנייתה של מפלגה מהפכנית עולמית. נוסף על המעצמות האימפריאליסטיות והמדינה הבורגנית, מעמד הפועלים עומד בפני אויבים, יריבים ונציגים בלתי-אמינים בתוך שורותיו. בהיעדרה של המשכיות מהפכנית במשך עשורים רבים, נוצר מצב שבו ארגוני הפועלים והארגונים העממיים נשלטים בידי הנהגות בירוקרטיות מהזן הרפורמיסטי והפופוליסטי. הכוחות הרפורמיסטיים הללו מהווים את המכשול העיקרי בדרך למימוש הפוטנציאל האובייקטיבי המהפכני של התקופה ההיסטורית הנוכחית לכדי מהפכה פורלטרית ממשית.

 

מלחמות, מהפכנית ומהפכות-נגד מהוות המבחן המכריע ביותר עבור כל ארגון פוליטי. מצבים מסוג זה מובילים להצפה של האופי הפוליטי האמיתי שלו המסתתר מאחורי החזון עליו הוא מצהיר באופן רשמי וכמו כן גם את מערכת היחסים שלו עם מאבקם של הפועלים והמדוכאים. בשנים האחרונות הוכח כי ההנהגה הרשמית של האיגודים המקצועיים, הארגונים העממיים, המפלגות הרפורמיסטיות, הבורגניות והפופוליסטיות-זעיר-בורגניות (לדוגמה - הקסטרו-צ'אביסטה, קירשנריסטים, מפלגת ה-PT של רוסף ולולה באמריקה הלטינית, סיריזה ביוון ושאר סוציאל-דמוקרטים באירופה, הסטליניסטים בהודו CPIM והמאואיסטים בנפאל) - כולם נכשלו במשימה להציע לפועלים ולהמוני העם דרך החוצה מחיי האומללות וההשפלה תחת הקפיטליזם. במילים אחרות, הנטייה הפוליטית שלהם - ללא קשר להצהרות ה"רדיקליות" הרשמיות שהם מצהירים - היא להישאר או להפוך לחלק ממנגנון המדינה השייך למעמד הקפיטליסטי השליט.

 

מסיבה זו אין זה מפתיע במיוחד שהם לעתים קרובות שואפים להפוך לבעלי ברית של אחד או יותר מן המעצמות האימפריאליסטיות. הצנטריזם, ללא קשר לזיגזג הפוליטי שלו והשימוש בטרמינולוגיה מרקסיסטית, תמיד נוטה להיצמד לאגף זה או אחר של הבירוקרטיה הרפורמיסטית תוך שהם משמשים לו עלה-תאנה "שמאלי".

 

החלק המתקדם ביותר של מעמד הפועלים וכל הסוציאליסטים חייבים להתנתק מכל הוריאציות השונות הללו של דרך ללא מוצא במובן הפוליטי. אנחנו חייבים לבחור דרך אחרת. כל עוד מעמד הפועלים אינו מחזיק במפלגת מאבק מהפכנית - לא מקומית ולא ברמה העולמית - הוא אינו יכול לנצח במאבק למען שחרורו. על מנת לנצח את אויביו רבי העוצמה, על מעמד הפועלים להחזיק במפלגה משלו בעלת חזון ברור המשרטט את הצעדים מן המצב הנוכחי אל תפיסת הכוח השלטוני. מעמד הפועלים זקוק למפלגה שתפרק לצעדים מעשיים את החזון בסדרה של אסטרטגיות וטקטיקות רלוונטיות לתנאים המשתנים של המאבק המעמדי. על חזון זה לעמוד כתף אל כתף עם ארגון-מאבק המורכב משועלי קרבות מעמדיים, הפועל באופן מתואם ותחת משמעת ריכוזית, כאגרוף קמוץ ומאוחד, עבור המאבק המעמדי של הפרולטריון.

מכאן שהמשימה הדחופה ביותר בתקופה הנוכחית היא הקמתן לאלתר של מפלגות מהפכניות ומפלגה עולמית של המהפכה הסוציאליסטית חדשה